הספד נשיא המדינה

ב-28 בפברואר 1969 נשא זלמן שזר את הדברים הבאים לזכרו של ראש הממשלה אשכול:

ליד בית המחוקקים של מדינת ישראל אנו נפרדים מעם ראש הממשלה השלישי של המדינה, שלבו שלשום התעייף ונדם.

על סף מלחמת העולם הראשונה עלה אל חופה של יפו, והוא אז חלוץ צעיר, בן תשע עשרה. ולמחרת יום עלייתו עשה את דרכו ברגל אל אם המושבות אשר ביהודה לקחת את המעדר לידיו.
ומאז ועד שלשום המר והנמהר, לא פסק שירותו החלוצי בכל שלבי הסולם הציבורי והאישי אשר תקופתנו החמורה והנשגבה צפנה בקרבה לבחירי נאמני בניה.

את אשר היה בשעתו ד"ר ארתור רופין להתיישבות הציונית מראשיתה, היה לה לוי אשכול, מאז רחבו מוטות כנפיה, עם ראשית העלייה ההמונית: אב ואדריכל ומיישב רב פעלים וקשוב לבב.

מבית אמא ואבא באוקראינה היהודית, שאיננה עוד, ומירושלים דליטא, שנדמה אף היא, הביא לדגניה את שורשיותו העממית ואת פקחותו המעשית. מדגניה הביא שי לוועד הפועל של ההסתדרות, ולמשרדי הסוכנות היהודית  ואל שולחן הממשלה את המסירות החלוצית שלא ידעה לאות. ובאורח פלא ארש לו את אדמת המולדת, וכאב את פצעיה וטרשיה ולמד לחוש את עורקי החיים הגנוזים במעמקיה. בכל נימי נפשו חש וידע כי גאולת ישראל שונאת שממה היא ומגרשת ציה. ומבשורת הפלאים של פרופ' לאודרמילק, חוזה המים של ארצנו, אל לבו של לוי אשכול צמא ההתיישבות של עולינו, ישועה גדולה גמלה. "הרשת הכחולה" של גידי המים אשר בחביוני הקרקע הצמיחה כנפים לדמיונו והרחיבה את ממדי הפעולות ההתיישבותיות שלו ושל חבר חבריו איתו. ממעמקים הרחיבו הם והעשירו את יכולתה הקליטה של ארצנו, וישובים למאות צמחו מתחת לידיהם המבורכות. מאז ראשית יסוד "מקורות" ועד גמר ביצועו של "מוביל המים" ממרומי הצפון ועד צחיית הנגב, הייתה ידו ורוחו בשפע הברכה שנתגלתה לעיניו ועוד רמזה ממסתרים לעיני רוחו. היעוד הנבואי: "אשים מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים" היה לו ולקומץ חבריו איתו לשליחות חיים. כמי ששמע אותו, איש המעשה, חוזה בהקיץ את חזון המים הרבים במולדת, כמובטח וכמוחש, חוזה ומחשב את המטרים המעוקבים ואת היבולים העתידים, והופך אותם ליחידות של משק ושל עולים נקלטים, הבין את סוד האושר של החולם והמבצע הציוני, שר ולו המספרים בשפה מעשית מאוד.

וכאשר חוורו פניו מאוד של שר האוצר הראשון של מדינת ישראל, חברו ומנהיגו אליעזר קפלן ז"ל, בסיימו את הרצאת התקציב שלו מעל במת הכנסת, כי התמרד בו לבו העייף ונדם, הופקדת אתה על המשימה הזאת. אז הייתה אחד שאיחד בקרבך גם את תיק האוצר של המדינה וגם את מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. וכמו מורך הראשון לציונות ההגשמה, סימלת גם אתה את הלולאה המאחדת את ההנהלה הציונית עם ממשלת ישראל, בהיותך חבר שווה זכויות ושווי משימות בשתיהן. ומאז נחתמה בנשמתך כאש זהות דאגתך למדינה, עם חרדתך לגורל האומה בארצות פזוריה.

וכסמל נאמן ליחודך זה, יישאר האקט האחרון, שבו כאילו חתמת את חיי היצירה שלך. הלא זהו הכינוס העולמי של מנהיגי הציבוריות היהודיות במלוא העולם, שכינסת לירושלים רק לפני כחודש וחצי, לפני שנעקרת מאיתנו.

היה זה כינוס בלתי שגרתי, ללא כל מספר סידורי. אל כל מרכזי הגולה הפתוחה נשאה קריאתך האישית, ומכולן נענו לך הנציגים הרשמיים ובאו. והיה הכינוס אזעקה רבת חרדה לגורל המדינה, לבל תישאר בודדה במאבקיה, ולגורל הגלויות הנעולות שזעקתן אילמת וחנוקה. ולגורל החינוך והתגובות היהודית בקרב הדור הצעיר בגלויות הרווחה, שסכנת ההתרוקנות והשממה הרוחנית אורבת לו מעברים, אם לא נחוש ישע תרבותי, מקורי ונאמן. היה זה כינוס שלך, כל כולו, בשמך נקרא ולך נענו. לא לשווא לא זזת משולחן הנשיאות – וכבר מחלתך קוננה בך – כל ימי הכינוס, פתחת אותו ונעלת אותו, ואמצת אותו לך לבן, כאילו כ"קדיש" אחריך. האם חשת כבר אז כי זה הכינוס האחרון לך? הנבא לך לבך העייף כי אצה לך הדרך?

כאן, ליד בנין הכנסת, אנו, בשם המדינה ובשם העם, על כל משפחותיו במדינה ובתפוצות הגולה, נפרדים מעם ראש הממשלה לוי אשכול; כביר הפעלים ורב החלוציות, שכרע נפל ליד ההגה. אף הכינוס הרבגוני ההוא, שבו חתמת את חייך, מרכין את ראשו לפניך.

אל הר הרצל נשא את ארונך. ועל יד קברו של יושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק, ששלח אותך הנה אל המולדת הנבנית – נטמין אותך למנוחת עולמים. ושם תנוח ליד קברו של חברך מנהיגך, אליעזר קפלן, אשר שרביט האוצר, שנפל מידו מסרה המדינה לך, ואתה הוספת ועשית בו את הגדולות שעשית. האם חשת אז כי גם לבך העייף יתמרד וידם, כאשר התמרד ונדם לבו?

עמך אשר אהבת וארצך אשר בנית, ומדינתך אשר לה חרדת, והחברים אשר איתם התהלכת ועבדת, יזכרו אותך, באהבה ובהוקרה, לעולמים.

עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ועל עמי תבל כולם ואמרו אמן.